פסק-דין בתיק עפ"ת 22130-11-12

פתח דבר :

1.         לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה - (להלן: " בית משפט קמא"), אשר ניתנה ביום 21.10.12 ע"י השופט שלמה בנג'ו, בתיק נ"ב 505-04-12.

2.         בית משפט קמא הורה למערער להפקיד את רישיונו הואיל והוטלה עליו פסילה בפועל, אם כי ציין כי הוא זכאי להגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדרו בתוך 30 יום, או להגיש ערעור על פסק הדין.  

3.         המערער הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, בקשה שנדחתה ומכאן הערעור שבפני.

ההליך בבית משפט קמא :

4.         המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין העבירות של נהיגה בחוסר זהירות, עבירה לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961 (להלן: " התקנות"), עבירה של התנהגות שגרמה נזק לרכוש, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות, עבירה של אי שמירת רווח לפי תקנה 49 לתקנות ועבירה של אי השארת פרטים לפי תקנה 145(ג)(1) לתקנות.

5.         בעובדות כתב האישום נטען כי ביום 20.1.11 נהג המערער ברכב פרטי ברח' יצחק רבין שבקרית אתא, ונסע מכיוון גבעת טל לכיוון מרכז קריית אתא והגיע לצומת המרומזר.

עוד נטען כי לפני רכב המערער נסע רכב אחר, אשר נעצר ברמזור משום שבכיוון נסיעתם ברמזור היה אור אדום. המערער נהג בחוסר זהירות בכך שלא שם לב לדרך ולא שמר מרחק מתאים, התקרב יתר על המידה לרכב האחר, ולמרות שבלם התנגש עם הרכב האחר שלפניו.

כתוצאה מהתאונה, נגרם נזק לרכב האחר. המערער עזב את המקום, למרות שהוא היה מודע לעובדה כי הוא מעורב בתאונה שבה נגרם נזק, מבלי למסור פרטיו כנדרש על-פי חוק.

6.         כאמור, בית משפט קמא זימן את המערער לדיון וזה לא התייצב, ועל כן דן אותו בהעדר והטיל עליו את העונשים הבאים:

2000 ש"ח קנס, 8 חודשי פסילה בפועל בניכוי 2 חודשי פסילה מנהלית וששה חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים. 

טענות הצדדים :

7.         המערער טוען כי היה על בית משפט קמא לדחות את הדיון ולתת לו את יומו בבית המשפט. הוא היה במצב רפואי שלא אפשר לו להתייצב לדיון, ולכן הגיש בקשות דחייה שלא נתקבלו ע"י בית קמא.

8.         כמו כן, לשיטתו, יש לו טענות הגנה שמן הראוי שישמעו בפני הערכאה הדיונית, אם כי הוא סתם ולא פירש. בשלב מסיום ולאחר שמיעת הערעור, שלח המערער מכתב שהגיע לשולחני ביום 31.12.12, ובו העלה טענות שונות מבלי לתמוך טענות אלו בראיות כלשהן. לא מצאתי צורך בקבלת התייחסות המשיבה.

9.         המשיבה מבקשת לדחות את הערעור, הואיל והמערער לא הניח תשתית ראויה ביחס לאחת החלופות שיש בהן כדי לשמש בסיס בבקשות לביטול פסק דין שניתן בהעדר. אין בפיו של המערער כל הצדק סביר להיעדרות, ובוודאי שאין בידו כדי לבסס את הטענה שקיים חשש ממשי לעיוות דין.

10.        המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות, הואיל ובית משפט קמא לא שגה בעניינו של המערער, הן מבחינת הרשעתו בדין והן מבחינת העונש שהטיל עליו.

דיון והכרעה :

12.        לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בפניותיו הרבות של המערער לבית משפט קמא, בהחלטות בית משפט קמא, במסמכים שהמערער צרף, ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.

13.       ההלכה לעניין ביטול פסק דין בהעדר ידועה ומושרשת מזה שנים רבות. כאמור, לשם ביטול פסק דין בהעדר די בקיומה של עילה אחת משתי עילות: האחת קיומו של הצדק סביר להיעדרות מהדיון, והשנייה קיומו של חשש ממשי לעיוות דין - ראו סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב -1982, שקבע שתי העילות החלופיות הנ"ל.